אתמול פגשתי את איינשטיין.

נשמע מוזר? גם לי.

הייתי בדרך למועצת פרדס חנה – מזיע, עצבני אבל חדור מטרה – לבטל את דוח החנייה המעצבן שקיבלתי אתמול.

שום דבר לא הכין אותי למה שקרה בדרך.

מול התחנה של קו 70, ליד עמוד חשמל שעליו פרסומת ישנה לשיעורי פסנתר, ראיתי מישהו עומד.

הוא נראה מוכר. לא סתם מוכר – ממש מוכר. עצרתי.

השיער הפרוע, השפם המפורסם, העיניים האלה – כמו שתי בריכות אפורות-ירוקות שרואות הכול.
זה היה איינשטיין.

"אתה… אתה לא אמור להיות… מת?" שאלתי בזהירות.

הוא חייך. חצי חיוך, חצי קריצה, כולו תעלומה.

"אני יודע מה אתה חושב," הוא אמר, "אבל אתה יודע… הכל יחסי."
"מה זאת אומרת?" שאלתי, מרגיש שהמציאות מתחילה לזוז קצת ימינה.

הוא גירד את הראש וקשקש על איזו מכונת זמן שבנה, בטעות כמעט, ועל כך שאסור שאף אחד ידע – כי אם אנשים יתחילו לטייל בזמן ולתקן שטויות קטנות כמו דוחות חניה, זה עלול לגרום לקריסה של מרחב-זמן ולתסמונת שניצל קוונטי.

לפני שהספקתי לעכל את כל זה, הוא הסתכל עליי ואמר: "תגיד, יש פה איפשהו חומוס טוב? אני רעב."
אמרתי לו, "יאללה, בוא ל'בלו בס'. אני מזמין."

ישבנו. הוא לקח את הזמן לבחור תוספות. ביקש לטעום מהכל – ביצה, גרגרים, חריף, חצי קשה, פטרוזיליה קצוצה. כשטעם מהחומוס, עצם את העיניים כאילו זה שיר של באך.

"מופלא," אמר. "זה כמעט כמו האינסוף, רק חמים יותר."

שתקנו רגע. חשבתי לעצמי שלשבת ולשתוק עם איינשטיין זה בזבוז פושע של הזמן, אז שאלתי אותו, "אז אלברט, מה אתה חושב על המצב?"

הוא הביט בי, ואז על השולחן, כאילו חיפש תשובה בין טיפות הלימון הכבוש.

"המצב בדיוק כפי שהוא אמור להיות."

לא יכולתי לשתוק. "סליחה? הכול קורס! מלחמה שלא נגמרת, חטופים, טילים, יוקר מחייה, חברה מפולגת, חרדים שלא מתגייסים, גרעין איראני – ואתה אומר שזה בסדר?!"

הוא הרים את העיניים. עיניים אפורות-ירוקות, קצת עצובות, מאוד עתיקות.

אני מבין. באמת. כשמסתכלים על זה מכאן – זה נראה כאוס. אבל אם תזיז את הזווית קצת… לשם…"

והוא עשה עם היד תנועה מוזרה, עגולה כזאת, מעין סיבוב אליפטי שחתך את האוויר, כאילו מסמן מסלול של כוכב לכת.

"משם זה נראה אחרת. יותר ברור. שלם ואפילו הגיוני."
"שלם?" כמעט צעקתי. "זה שבר!"

"זה אותו דבר," הוא אמר. "תלוי באיזו עדשה אתה מסתכל."

הוא שתק רגע, ואז לחש:
"רק שני דברים הם אינסופיים – היקום והטמטום האנושי.
ואני עדיין לא בטוח לגבי הראשון."
•
המשכנו לאכול. הוא ביקש קולה. לא דיאט. שאל אותי פתאום אם אני יודע משהו על טנטרה.

"כן," עניתי, "טנטרה זה להגיד 'כן' לחיים. לקבל את מה שיש – לא רק את האור, גם את הצללים. להבין שדבר לא חסר."

הוא חייך חיוך קטן ומבסוט, כמו מורה ששומע את התלמיד עונה נכון.

"נו, אמרתי לך. הכול בסדר."
•
כשסיימנו, ביקש שאלווה אותו. "עד למכונת הזמן שלי," אמר.
"לא נעים לי ללכת לבד. לפעמים יש פה קיפוד משוגע."

הלכנו לפרדס, עברנו בין העצים, עד שהגענו למבנה של שירותים כימיים. כחול, דהוי, עם מדבקה חצי קרועה של חברה קבלנית.

"מכונת הזמן שלך… זה?" שאלתי בזהירות.

" כן," הוא ענה. "זה נראה כמו בית שימוש, אז אף אחד לא מתקרב.
וזה חשוב. אנשים סקרנים הורסים הכול."
ואז הוא הוסיף, חצי בצחוק חצי ברצינות:

"חוץ מזה, תמיד טוב שיהיה בית שימוש בקרבת מקום אחרי חומוס."

הוא נעמד בפתח, הסתכל עליי.
לרגע, השובבות נעלמה מהעיניים שלו, והן הפכו לרציניות, אפילו רכות.
"תזכור," הוא אמר. "יהיה בסדר."

הרגשתי דקירה קטנה בלב.
"אתה באמת חושב ככה?"

"אני לא חושב," הוא חייך, "אני יודע."

"רגע!" קראתי, "מה עם הדוח שלי של החניה?!"
הוא צחק, הניף את היד כאילו מבריח יתוש, ואמר –
"הכל יהיה בסדר."

ואז – המבנה הבהב. רגע אחד היה שם, רגע אחרי – לא. כאילו התפרק לאטומים ונבלע בזמן.
•
אני עמדתי שם, בתוך פרדס של הדרים, עם בטן מלאה חומוס ושקט משונה בלב.

דקה אחר כך קיבלתי SMS:
"הדוח בוטל. טעות מערכתית. סליחה על אי הנוחות."

חייכתי לעצמי. לא ידעתי אם זה הוא. אולי סתם צירוף מקרים.
אבל פתאום האמנתי שאולי באמת – יהיה בסדר.

מאז אני מנסה להסתכל על הדברים קצת אחרת.
להגיד "כן" גם כשלא ברור למה.
ולזכור שאפילו שירותים כימיים באמצע פרדס חנה – יכולים להוביל אותך קדימה בזמן.